בנם הבכור של חנה ואברהם. נולד ביום ו' בתשרי תש"י (29.9.1949) בתל אביב. אח לציפורה.

פרץ גדל בעיר הולדתו והתחנך בבית הספר "אליאנס" בשכונת נווה צדק. עם הזמן עברו הוריו לחולון ושם המשיך את לימודיו.

עם סיום לימודיו התיכוניים התגייס לצה"ל ב-1967 ושובץ בחיל החימוש (כיום – חיל הטכנולוגיה והאחזקה).

ב-1969, במהלך שירותו הסדיר, נפגע בראשו וברגלו בתאונת דרכים ואושפז בבית החולים תל השומר. בעקבות הפציעה נוצר נמק ונאלצו לכרות את כף רגלו. אחרי טיפול ושיקום הוכר כנכה צה"ל.

בהיותו בן עשרים ואחת הכיר את מלכה, בת שמונה-עשרה, באמצעות קרובי משפחה. ב-1971, אחרי חצי שנה של היכרות, התחתנו בני הזוג והקימו את ביתם בחולון. בתחילה גרו אצל הוריו, ולאחר מכן עברו לדירה משלהם בסיוע משרד הביטחון. נולדו להם שני ילדים: אפרת ותמיר.

פרץ השתלב בעבודה בתחום היהלומים ולאחר מכן היה סדרן עבודה ב"אגד".

ב-1973 החל מצבו הרפואי להידרדר בעקבות הפציעה. הוא סבל ממצבים של איבוד הכרה ואפילפסיה ולקה בשיתוק ביד ימין וברגל ימין. אושפז בבית החולים תל השומר לעיתים תכופות, ונאלץ לפרוש מעבודתו.

מאז נזקק לעזרה ולהשגחה צמודה, ומלכה אשתו הקדישה את כל זמנה לטיפול בו באהבה ובמסירות אין קץ. בשנת 1990 החל לסבול מאי-ספיקת כליות, ורעייתו המשיכה לתמוך בו ביתר שאת. כתבה בתו: "קיבלת במתנה אישה שלא ידעת שהיא תהיה קנה הנשימה שלך, יד, רגל, ואפילו פֶּה היא הייתה בשבילך. הכול. אפילו רופא".

פרץ היה איש משפחה אוהב ומסור, שהיה מעורב בחיי ילדיו ונתן להם עצות טובות לחיים. לעיתים קינן בו החשש שהם מתביישים בו בגלל הנכות, אך בנו הדגיש כי חש גאווה על ההתמודדות של אביו עם המצב: "תמיד כשדיברתי עליך או הזכרתי את היותך נכה, זה היה מלווה ברגשי גאווה וכבוד. גאווה יכולה להתבטא בסיפור על היכולת שלך ללמוד לעשות דברים שאומנם לנו נראים פשוטים, אבל עבורך אלה דברים שמסמלים עצמאות".

פרץ היה שקט מטבעו, עדין נפש וחייכן, אך מאחורי החזות השקטה הסתתר אדם חזק מאוד ברוחו ותאב חיים. משפחתו ומכריו מעידים כי נלחם בכל הכוח כדי להמשיך לחיות, למרות הכאבים והסבל שהיו מנת חלקו. כתבה בתו: "סבלת המון, עברת ממש שבעה מדורי גיהינום, אך בזכות העקשנות שלך, ומזל שהיית עקשן כזה, שרדת". מוסיף בנו: "מה שעברת היה קשה מנשוא. המון גיבורים כבר היו נשברים, אך לא אתה. אתה היית פייטר אמיתי. תמיד נלחמת ותמיד ניצחת, עד הפעם האחרונה".

במשך כעשרים וחמש שנים עבד במרכז השיקום לנכי צה"ל ברחוב מרגוזה ביפו, המיועד לנפגעי ראש. פרופ' שלמה כץ, מנהל מרכז השיקום וממייסדיו, סיפר כי פרץ השלים עם גורלו במשך הזמן, והפך לאדם שמאמין בעצמו וביכולותיו. הוא פיתח בשיקום קשרים חברתיים טובים, תרם למרכז ולחברים ואף קיבל פרס עובד מצטיין.

העשייה אפשרה לו להגיע לרבדים עמוקים באישיותו, והוא החל לכתוב שירים המבטאים את אשר על ליבו. כישרון זה שגילה בעצמו עזר לו להתמודד עם ההחרפה במצבו הבריאותי, ונתן לו כוח להתמודד עם הקשיים. בית מאחד השירים שכתב ממחיש את הלך רוחו, את האופטימיות שלו למרות הסבל: "אני יושב וחושב / למרות שאני חי בכאב / ליבי משמחה צוהל / על חיי שניתנו לי מידי האל".

השירים נערכו ושניים מהם אף הולחנו. ברוך, עורך השירים, כתב: "הכרתי אדם נחוש בדעתו, שלמרות מגבלותיו התפקודיות ניחן במוטיבציה חזקה להביע את רעיונותיו בשירה ולהגיע לשלמות מרבית. פרץ היה איש יצירתי בלתי מתפשר, מתמיד ולא נכנע. הוא הוכיח בנחישותו את כוח הרוח לגבור על המגבלות הפיזיות".

הנה שירו של פרץ "כחול המים": "כחול הים אותי מרגיע / אני נכנס למים, אל האופק עוד אגיע / בדרך אל האופק בתחתית הים אני נוגע / רואה דגים בכל הצבעים, אותי זה מרגיע.

כחול הים אותי עוטף / על הגב אני שוכב / כי אני מאוד עייף / ורק גל אחד אותי סוחב.

כחול הים אותי מלטף / בגלל זה אותו אני אוהב / וכותב לו שיר מהלב.

כשאני עייף מאוד מאוד / אינני מבחין עוד / בין שמיים למים / שניהם כחולים ואותי באהבה עוטפים".

כשבגרו ילדיו, גם הם היו שותפים מלאים לטיפול בו, דאגו לכל מחסורו והעניקו לו רגעי אושר משפחתיים רבים, ובראשם הולדת הנכדים. עם זאת תמיד חששו שמא יאזלו כוחותיו והוא לא יזכה להיות חלק מהאירועים. כתבה בתו: "הרגע השמח האחרון שתמיד חששנו שלא תגיע אליו היה חתונת בנך. לא נשכח לעולם את השמחה הזאת, את החיוך שלך, את הריקוד במעגל והאושר על פניך".

בשנת 2003 הוחמרה מחלת הכליות והוא אושפז בטיפול נמרץ. עבר טיפולי דיאליזה, נאבק על חייו והתאושש קמעה. למרות הסיבוכים במצבו הבריאותי ייחל לחזור לביתו, שמשפחתו דאגה שיהיה ערוך ומוכן בשבילו: מיטה מיוחדת, מנוף, אמבטיה שהתאימה לצרכיו. גם נכדיו ציפו שיחזור וישחק איתם. אך באחד הימים תש כוחו והתקווה נכזבה.

פרץ פרבר נפטר ביום כ"ב בטבת תשס"ד (15.1.2004). בן חמישים וחמש בפטירתו. הובא למנוחות בבית העלמין ירקון, תל אביב. הותיר רעיה, בת, בן ונכדים.

על מצבתו נחקקו מילות שיר פרידה שכתב: "אני נפרד מגופי / חלק אחר חלק / ולזעוק איני יכול / כי אבד לי הקול".

ספדה לו בתו: "תמיד היית חלק משלם, ועכשיו אין עוד שלם. חסר לנו חלק. נפער בור עמוק עם כאב גדול. תמיד תמיד תמיד אהבנו אותך. תמיד לנו תחסר. לעולם".

ספד בנו: "הקמת משפחה לתפארת והטבעת חותם אשר תמיד יישאר. אבא, סבלת המון כל חייך, עד הרגע האחרון, ואולי זה הזמן לומר: תנוח על משכבך בשלום. כולי תקווה שאתה באמת נח ואין יותר כאב".

אחרי פטירתו נאספו השירים מפרי עטו, מוינו וראו אור בספר שירה, בצד מכתבים והספדים שכתבו בני משפחתו הקרובים ועובדי מרכז השיקום. כתבה בתו: "את הספר הזה, החשוב לך, תמיד נשמור, וממנו נוכל להכיר אותך ולדעת עליך דברים שלא ידענו".

לזכרו של פרץ תרמה המשפחה פסנתר למרכז השיקום ביפו.